פסק-דין בתיק עפ"ג 40100-01-11

            השופט צבי דותן:

1.         בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (סה"נ כב' השופטת ל' לב און), מיום 9/12/10, על פיו נדון המערער לששה חודשים מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 16 חודשי מאסר על תנאי למשך שלש שנים, פיצוי למתלוננת בסך 250,000ש"ח וחתימת התחייבות בסך 25,000ש"ח, וזאת בגין הרשעתו, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע מעשה מגונה בהסכמה, כשהסכמת המתלוננת הושגה במירמה, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

2.         המערער הועסק בקופת חולים כהומיאופת ומטפל בצמחי באך. המתלוננת הגיעה אליו לטיפול ראשון ביום 20/1/03, הנאשם איבחן אותה כ"כלנית", והסביר כי זהו מונח מתחום ההומיאופתיה המורה על כך שלמתלוננת יצר מיני מוגבר, וקבע לה מועד לפגישה טיפולית ביום 19/2/03, בסניף פתח תקוה, שם שהה איתה לבדו.

במהלך אותו טיפול עיסה את גופה בשמנים, בעודה שוכבת כשעליה - לבקשתו - תחתונים בלבד, ומכוסה בסדין.

אח"כ קבע לה טיפול נוסף,ליום 25/3/03, גם הוא בסניף פתח תקוה. המתלוננת הגיעה במועד זה לסניף, הנאשם נעל את הדלת אחריה, ושהה עמה לבדו במקום. הנאשם ביקש ממנה להתפשט ולשכב על מזרון, והחל לעסות את גופה, כשעל גופה תחתונים בלבד ומכוסה בסדין. במהלך הטיפול הסיר את הסדין מעל גופה, הוריד את תחתוניה, פיסק את רגליה, והחל לעסות את שדיה, ישבנה, ואיבר מינה. כמו כן גהר מעליה, כשהוא לבוש במכנסיו בלבד, חיכך איבר מינו, שהיה בזיקפה, באיבר מינה, והשמיע גניחות.

3.         ביהמ"ש קמא קיים מספר ישיבות, לענין העונש. באחת הישיבות הללו הודיע ב"כ המערער בין היתר כי המתלוננת הגישה תביעה אזרחית נגד המערער בגין האירוע הנ"ל, וכי במסגרת ההליך האזרחי הציע המערער לפצותה בסכום נכבד של 200,000ש"ח, מתוך כוונה שהדבר יסייע גם בהליך הפלילי, אולם המתלוננת חזרה בה מההסכמה.

ביהמ"ש קמא קיבל תסקיר נפגע עבירת מין, חוות דעת רפואית ביחס למתלוננת ותסקיר שירות המבחן ביחס למערער.

ביהמ"ש נתן גזר דין מפורט ומנומק בשום שכל וברגישות, תוך שהביא בחשבון את כל הנסיבות לחומרא ולקולא. ביהמ"ש ציין כי מדובר בעבירה חמורה, תוך שהמערער הפר את יחסי התלות שבין מטפל למטופל. ביהמ"ש שמע את עדות המתלוננת ושוכנע כי היא נפגעה נפשית. מתסקיר נפגע עבירת מין - ציין ביהמ"ש - עולה כי הכאב והחרדה לא חלפו, המחשבות חוזרות ומציפות אותה, האירוע הפך להיות אירוע מרכזי וחשוב בחייה, ושאר סימפטומים של פוסט טראומה. היא נמצאת במעקב פסיכיאטרי, מקבלת טיפול תרופתי, בטחונה העצמי התערער, אינה יכולה לחזור ולהיעזר בפסיכולוג, בשל הקושי לתת אמון בזולת, אינה עובדת, חיי החברה שלה מצומצמים ביותר, הפכה למסוגרת, תלויה באחר, אינה יוצאת מהבית ללא ליווי, הוכרה כבעלת נכות מלאה בביטוח לאומי. יחד עם זאת, הזכיר ביהמ"ש קמא את העובדה שלפי חוו"ד רפואית שהגישה המתלוננת במסגרת ההליך האזרחי, היא סבלה, עובר לאירוע, משילוב של הפרעה דכאונית עם תלונות גופניות, והפגיעה המינית מושא האישום העצימה את מחלתה הבסיסית.

            מן העבר השני, הביא ביהמ"ש בחשבון את העובדה שהמערער, לאחר האירוע מושא האישום, עבר תאונה בחו"ל, בגינה קיבל נכות צמיתה בביטוח לאומי בשיעור של 52%, וכן הוא מקבל עד היום טיפולים רפואיים, לרבות בתא לחץ בבית חולים. כמו כן, למערער בן הלוקה באוטיזם קשה, וזקוק להשגחה צמודה. הוא מטופל בהוסטל יומי, ובחזרתו הביתה מטופל ע"י המשפחה וע"י מטפל פרטי, תוך שלמערער מעורבות גבוהה בטיפול בו.

כדי שלא להאריך, מניתי רק חלק משיקולי החומרא והקולא, שביהמ"ש פירט ומנה את כולם אחד לאחד.

4.         בסיכומו של דבר ציין ביהמ"ש כי שקל סיומם של שני ההליכים - הפלילי והאזרחי - יחדיו, בשל מצבם המיוחד של המערער והמתלוננת. ביהמ"ש קבע כי מצבה הנפשי של המתלוננת קשה, ומצדיק מתן פיצוי גבוה ביותר. היא מצויה במצב של פוסט טראומה, ובשל האופי המיוחד של הפגיעה, נשמטה ממנה האפשרות לתת אמון ולהיעזר במטפלים אחרים. ביהמ"ש קבע כי כדי לסיים ההליכים המשפטיים במשולב, הוא רואה לשלב את רכיבי הענישה והפיצוי, בציפייה שההליך האזרחי יבוא בדרך זו לסיומו גם הוא. לפיכך גזר ביהמ"ש את הדין כפי שפורט לעיל, קרי, ששה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי, פיצוי 250,000ש"ח, והתחייבות.

5.         הערעור מופנה כלפי רכיב הפיצוי בלבד. המערער טוען כי פיצוי בסכום שנקבע חורג מכל אמת מידה מקובלת בתשלום פיצויים במסגרת הליך פלילי. בפרט בולטת הטעות - כך הטענה - בשים לב לכך שביהמ"ש היה ער לעובדה כי בין המתלוננת והמערער מתנהלת תביעה אזרחית, שם תפוצה המתלוננת כדי מלוא נזקה האמיתי, כפי שיעלה בידה להוכיחו בדרך המקובלת.

כן נטען כי טעה ביהמ"ש קמא בכך שקבע סכום חריג שכזה כביכול על יסוד הסכמת המערער. המערער הציע לשלם פיצוי של 200,000ש"ח, אשר יביא לסיום ההליך האזרחי, ובתנאי שהמאשימה תסכים לעונש מוסכם של ששה חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות.

ואולם, הצדדים לא הגיעו להסכמה בענין העונש, המאשימה לא הסכימה למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, והמתלוננת לא הסכימה כי הסכום המוצע יסיים גם את ההליך האזרחי. ביהמ"ש שאף, ואף ביטא זאת, שהסכום הגבוה שקבע יסיים גם את ההליך האזרחי, אולם בפועל לא כך קרה, וההליך האזרחי עודנו מתנהל.

המערער מפרט שורת פסקי דין שבהם, בעבירות מין חמורות, נפסקו פיצויים בסכומים שבין 10,000ש"ח ל- 40,000ש"ח.

לבסוף מציין המערער את העובדה כי לפי חוו"ד רפואית שהגישה המתלוננת עצמה, האירוע המיני לא גרם - אלא "רק" העצים - את מחלתה הבסיסית, מבלי שנקבע בחווה"ד מהו שיעור ההחמרה.   

6.         ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, ביהמ"ש קמא ערך איזון בין רכיבי הענישה השונים - מצד אחד, גזר על המערער ששה חודשים מאסר בפועל בעבודות שירות, שהוא, לטענתו, עונש מקל באופן משמעותי, ומצד שני, איזן זאת מול פיצוי בסכום גבוה למתלוננת. לטענתו, המעשים שהמערער הורשע בהם - תוך תכנון מוקדם ותוך ניצול יחסי התלות שבין מטפל למטופלת - הצדיקו מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח.

            טוען ב"כ המשיבה כי המערער מבקש "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", קרי, גם ליהנות מעונש קל, של מאסר בפועל בעבודות שירות בלבד, וגם לבטל או להפחית משמעותית את רכיב הפיצוי. ב"כ המשיבה הזכיר את הפסיקה לפיה אל לה לערכאת הערעור להתערב בד"כ בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקביעת הפיצוי, אלא במקרים יוצאי דופן בהם חרגה הערכאה הדיונית באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי.

7.         גם המשיבה עצמה השתתפה בדיון בפנינו, והשמיעה דברים נרגשים (הגם שקראה אותם מן הכתב) באשר למצבה מאז האירוע מושא האישום, ובין היתר ציינה כי הטיפולים שהיא זקוקה להם עלותם גבוהה, ועל כן היא זקוקה מאד לפיצוי בו מדובר כדי לקבל טיפול ולשקם את חייה.